מה הקשר בין אתגרים עסקיים וטיול בטבע?

מה קורה כשרואים שני סימני דרך שונים במסלול ומה ארגונים יכולים ללמוד מזה על האתגרים שלהם?

כמו בכל סופ״ש, גם בשבת האחרונה, יצאתי לרכוב בשמורה שליד הבית שלנו. אני אוהב לצאת לרכיבות לבד, במטרה לגלות שבילים חדשים שאוכל לקחת אליהם את קבוצת הרכיבה שלי.

השביל היה כמעט ריק. האוויר היה יבש, השמש נחה על קו ההרים, ורק רוח קלה הזכירה שיש תנועה. רכבתי בשביל בלי מטרה מדויקת, עד שראיתי משהו שתפס את תשומת ליבי, שני סימני דרך, בצבע אדום ולבן, עומדים זה מול זה על סלע.

בהתחלה, לא הקדשתי לזה מחשבה. “עוד סימון שביל”, אמרתי לעצמי. אבל כשחלפתי על פניהם, משהו לא הסתדר לי. למה דווקא כאן? ולמה שניים? ומה הם בעצם מסמנים?

נעמדתי מולם, ובפעם הראשונה, ראיתי לא רק את הצבע אלא את הספק. ברגע ההוא הבנתי, כמה פעמים בחיים וגם בארגונים, אנחנו מסתכלים על דברים ומניחים שאנחנו מבינים מה אנחנו רואים. דוח מכירות, קו מגמה, תלונת לקוח, ירידה בביקוש - כל אלה נראים כמו “עובדות”, אבל למעשה הם רק סימנים על הסלע.

אנחנו מתייחסים אליהם כאל בעיות ברורות וקופצים ישר למסקנות: “צריך לשפר את המכירות”, “צריך להוריד מחירים”, “צריך להחליף ספק”.

אבל מאחורי כל סימן כזה מסתתר סיפור הרבה יותר עמוק.

התחלתי לשאול את עצמי מה אני רואה בעצם? האם אלה סימנים ישנים או אולי שריד משביל שכבר איננו? אולי מישהו צייר אותם מתוך הרגל, בלי לבדוק אם השביל הזה עדיין רלוונטי.

בדיוק כך, בארגונים, ממשיכים לפעמים להשתמש במדדים ובמודלים שנבנו מזמן, גם כשהשוק כבר לא רלוונטי. מה שהיה פעם נכון, מה שהוביל אותנו בביטחון, עלול היום להיות סימון שמסיט אותנו מהדרך.

ואז עלתה לי שאלה אחרת: מי סימן את זה? מי עומד מאחורי ההחלטות, הנתונים, התהליכים שאנחנו מתייחסים אליהם כעובדות?

ברגע שהפכתי את הסימן לאנושי, הכול השתנה.

• אם זה היה עובד רשות, מדובר בהכוונה רשמית, כמו רגולציה, מדיניות, תקנה

• אם זה היה מטייל, זו יוזמה אישית, כמו מנהל חדש שמנסה לשנות מבפנים

• ואם זה היה ילד? אולי זה בכלל משחק, ניסוי, סקרנות, רעיון שצמח בלי תכנון מוקדם

זה מה שקורה גם בארגונים: מאחורי כל תהליך יש אנשים, מאחורי כל מספר יש מניע, מאחורי כל שינוי יש פחד או תקווה. שום בעיה איננה טכנית בלבד.

אבל אז שאלתי את עצמי, למה זה בכלל שם? למה מישהו יטרח לעצור, לבחור צבעים, להשאיר סימן. אולי כדי לעזור לאחרים למצוא את הדרך, אולי כדי להזהיר, אולי כדי לזכור משהו שהיה. כל תשובה כזו פותחת כיוון אחר של משמעות.

גם בארגונים, רק לעיתים רחוקות אנחנו שואלים “למה”.

• למה אנחנו פועלים ככה?

• למה הלקוחות מגיבים אחרת?

• למה השוק מתנהג כפי שהוא מתנהג?

אנחנו ממהרים למדוד, לשפר, להתייעל, אבל לא תמיד עוצרים כדי להבין את הכוונה מאחורי הדברים. כשלא מבינים את ה"למה?", מטפלים בסימפטום במקום בשורש, ומשאירים את אותו הסימון בדיוק על אותו הסלע.

הרמתי את הראש והבטתי סביבי. איפה אני נמצא? הנוף הפתוח פתאום הרגיש כמו הקשר רחב, סביבה, מערכת, אקו־סיסטם שלם.

זה הזכיר לי איך בעולמות של עסקים וחדשנות, אותה פעולה יכולה להיתפס אחרת לגמרי במקומות שונים. החלטה אסטרטגית שנראית נכונה בשוק אחד יכולה להיות שגויה בשוק אחר; מסר שיווקי שמצליח באירופה עלול להיתפס אחרת בישראל או באסיה. ההקשר משנה הכל, תרבות, תחרות, ציפיות לקוח, אפילו מזג אוויר.

הבעיה איננה רק פנימית, היא נטענת במשמעות מתוך סביבת השוק והלקוחות.

כשהתקרבתי, הבחנתי שהצבעים כבר דהויים. הסימנים נראו ישנים, אולי נשארו מהתקופה שבה המסלול היה אחר. אולי מישהו פשוט לא טרח למחוק.

זה גרם לי לחשוב על הזמן. כמה מהתהליכים שאנחנו פועלים לפיהם בארגון נשארו שם רק כי אף אחד לא שאל אם הם עדיין נחוצים. כמה מהנחות השוק שאנחנו מחזיקים התיישנו בשקט, מבלי ששמנו לב. הזמן משנה לא רק את העובדות, הוא משנה את משמעותן.

תהליך שהיה חדשני לפני חמש שנים עשוי להיות היום מעכב צמיחה. אבל כל עוד הוא “עובד”, אנחנו ממשיכים ללכת בעקבותיו, כאילו הסימן עדיין נכון.

ואז שאלתי את השאלה האחרונה: איך אני בוחר להתייחס לזה עכשיו? יכולתי להמשיך לרכוב ולהתעלם. יכולתי לראות בזה סמל להתיישנות ולתסכול. אבל בחרתי לראות בזה הזמנה, לעצור, לפרש מחדש, לשאול שאלות אחרות.

זה “איך” של גישה, לא של פעולה. בדיוק כמו בארגונים: אפשר להמשיך לפעול על פי הנחות ישנות ולקרוא לזה ניסיון, ואפשר לבחור לשנות מסגרת, לשאול מחדש מה רואים, מי מושפע, למה זה חשוב, ואיך כדאי להגיב.

עמדתי עוד רגע מול שני הסימנים. הם כבר לא נראו לי כמו הוראה או גבול, אלא כמו נקודת מפגש, בין עבר לעתיד, בין החלטה לשאלה, בין שוק משתנה לארגון שמנסה להבין אותו. פתאום חשבתי שאולי הם בכלל לא מסמנים את הדרך, אלא את הרגע שבו כדאי לעצור לחשוב.

וזה, בעצם, לב העניין, ברוב הארגונים אין מחסור ברעיונות או בפתרונות, אלא בזמן ובמקום לעצור ולשאול.

לעיתים, הבעיה איננה שהשוק השתנה, אלא שהפרשנות שלנו אליו לא השתנתה איתו. היכולת לעצור באמצע הדרך, להתבונן מחדש, לחקור דרך שש עדשות, מה, מי, למה, איפה, מתי ואיך, היא מה שמאפשר לארגון להגדיר את האתגר מחדש. זה ה-Reframe האמיתי: המעבר מבעיה שמבקשת פתרון, להזדמנות שמבקשת הבנה.

ב-Seagull Innovation Studio אנחנו עוזרים לארגונים לעשות בדיוק את זה. לא למהר לפתרון, אלא להבין את המערכת שמסביב. לראות את הסימנים בשטח, לזהות מי צייר אותם, מתי ולמה, ולשאול מה עוד אפשר לראות ביניהם. כי לפעמים, שני סימני דרך באמצע שביל לא באו כדי להראות את הכיוון, אלא כדי להזכיר לנו שהדרך עצמה היא המקום שבו הלמידה רק מתחילה.

רוצים שנענה ביחד על השאלות מה, מי, למה, איפה, מתי ואיך? דברו איתנו עוד היום